מישל למפל נולד ב-20 לינואר 1942, ביום בו הוחלט בוועידת ואנזה להשמיד את העם היהודי. "ההורים שלי היו חרדים שהגיעו מפולין לבלגיה בשנות העשרים", הוא מספר. המשפחה נשארה בבלגיה עד שהתחילה המלחמה, וכשהגרמנים פלשו לבלגיה הם עזבו והגיעו לצרפת. "אמא שלי הייתה כבר בהיריון איתי. הם עצרו בכפר קטן בדרום צרפת, הכניסו את סבתא שלי לבית אבות שם והלכו להתחבא במקום אחר. כשהם באו לקחת אותה, הם גילו שהיא כבר נעצרה. לא נשארו לי סבים וסבתות, כולם הושמדו באושוויץ". מישל לוקח נשימה עמוקה וממשיך: "גם את דודה שלי, אחות של אבא, הרגו. היא הייתה נשואה עם שני ילדים, הרגו את אותם ביריות על יד בור".
הוריו של מישל עזבו את הכפר ונסעו למרסיי, שם הוא נולד. "הוציאו אותנו מבית החולים בתוך ארון קבורה, אחרת היו עוצרים אותנו בגלל שאנחנו יהודים", הוא מספר. "התחבאנו שישה חודשים במרסיי עם שלוש משפחות נוספות, עד שהלשינו עלינו. יום לפני שהגיעו לעצור אותנו, עזבנו לניס. אמא שלי סבלה מדיכאון אחרי לידה ולא הצליחה לטפל בי, בשלב מאוחר יותר היא אושפזה בעקבות מצבה הנפשי. בניס פגשנו חברה של ההורים שהתגוררה שם עם שתי בנותיה, אחרי שהרגו את בעלה במחנה בגרמניה. היא, ואחת מהבנות שלה, טיפלו בי". מישל מספר שאותה בת חיה כיום בשיקגו, היא פרופסורית לפסיכולוגיה בת 88, והוא בקשר איתה עד היום. "היא כתבה ספר על המשפחה שלה וגם על התקופה בה היא טיפלה בי", הוא מוסיף.
בהמשך, קיבלו ההורים הנחיה לעזוב במהירות את ניס היות שהגרמנים החלו לעצור את היהודים ברחובות. מישל היה בן שנה וכמה חודשים כשהמשפחה ברחה לכפר מרוחק בשם סן מרטין ווזובי. "הגיעו לשם כ- 1,200 יהודים. התושבים הסכימו להחביא את היהודים שם ואפילו חגגו שם חתונות ובר מצוות, אבל אחרי שלושה חודשים התקבל עדכון מהמחתרת שבקרוב יגיעו לכפר לעצור את היהודים. יום לפני שהם הגיעו עזבנו בשתי קבוצות להרים, במטרה להגיע לאיטליה. קבוצה אחת נעצרה באיטליה ונשלחה כולה לאושוויץ, אנחנו היינו בקבוצה השנייה. היינו בהרים, בלי בגדים ובלי חפצים. אני לא יודע מה עלה בגורלם של שאר האנשים. את ההורים שלי ואותי ליווה כומר לגנואה, שם הוא נתן להורים שלי מסמכים מזויפים.
"ההורים שלי חשבו שאהיה יותר מוגן אצל הכומר והשאירו אותי שם, הם התחבאו במקום אחר ונאסר עליהם לבוא לבקר אותי. פעמיים הלשינו עלי ובאו לחפש אותי, אבל הכומר, דון עמנואל לווררו, החביא אותי באחד החדרים. נשארתי שם במשך שנה וחצי, בלי לצאת מהחדר, עד גיל שלוש. אחותו של הכומר, שהייתה נזירה, טיפלה בי. בסוף המלחמה ההורים באו לקחת אותי, משם נסענו לשוויץ ומשם חזרנו לבלגיה. עם השנים הוריי התגרשו, אבי נישא מחדש ונולדה להם בת, חצי אחות שאיתה אני ביחסים מצוינים עד היום.
"בסביבות גיל 8 וחצי הצטרפתי לתנועת נוער ציונית, ובגיל 15 הייתי מדריך בתנועה. כשהייתי בן 16 התחלתי לעבוד כעוזר לאחד מהיהלומנים הכי גדולים בבלגיה, וכשהציעו לי בגיל 17 מהסוכנות לעלות לישראל, הוא ניסה לשכנע אותי להישאר לעבוד אצלו. סירבתי, והוא אמר לי 'אתה צודק – אם לא תיסע עכשיו, אף פעם לא תיסע'.
יצאתי לדרך באונייה. אבא שלי ידע שהאונייה תעצור בגנואה, ואמר לי – אם אתה כבר מגיע לשם, תחפש את הכומר שהיית אצלו. שאלתי – הייתי אצל כומר? לא זכרתי את השנים האלה, והוא אמר כן, וסיפר לי את הסיפור. הייתה לי כתובת של פרוור וכנסייה, ואבא שלי אמר לי – זו כנסייה ישנה, אתה תמצא אותה".
מישל ממשיך: "כשהגעתי לגנואה חיפשתי את המקום, בעזרת מעט האיטלקית שידעתי. במקום הכנסייה הישנה מצאתי כנסייה חדשה עם המון כמרים, ששימשה כבית ספר. שאלתי את הכמרים אם הם מכירים את הכומר שהייתי אצלו, וכולם אמרו לי לא. אני זוכר שלבשתי מכנסיים קצרים והיה לי תרמיל על הגב. התחלתי לחזור לכיוון האונייה במורד הרחוב, ואז ראיתי במרחק 200 מטר ממני כומר עם כובע גדול. הוא קרא לי – 'מיקלה! מיקלה!' הוא זיהה אותי מייד, למרות שהייתי בן שלוש כשעזבתי אותו". המפגש בין השניים היה מרגש, הם סיפרו זה לזה את סיפורם והשלימו פערים.
"כשהייתי בן 24 התחתנתי, ורציתי שהכומר יכיר את אשתי. טסנו לבקר אותו ביחד והוא מאוד שמח, וכשנולדו שתי הבנות שלנו טסנו שוב לפגוש אותו (צילומים מהמפגש ניתן לראות בתמונה הממוסגרת, ע.ר). סיפרתי לבנות שהכומר הזה הציל את חיי. רק כמה שנים מאוחר יותר גיליתי שהוא הציל עוד יהודים רבים ומצא עבורם מקומות מחבוא. לפני כעשר שנים הוא נפטר, ודאגתי שיוכר כחסיד אומות העולם". על מדף בביתו של מישל ניצבות, לצד תמונות של שלושת נכדיו, תמונות שלו ושל משפחתו עם הכומר.
את שנות חייו הראשונות מישל לא זוכר – הוא השלים את הפרטים באמצעות סיפורים שסופרו לו, מחקרים שערך, חיפוש בארכיונים ומשלוח מכתבים. "היה לי חשוב להשלים את המידע, טוב לי לדעת", הוא מסביר. למרות התלאות הרבות שעבר בצעירותו והסיוטים שהוא סובל מהם עד היום, הוא אומר – "לא הייתי במחנות, אז לפעמים אני לא מרגיש כל-כך כמו ניצול שואה". עם זאת, כשבנותיו הציעו לו להיעזר בתמיכה נפשית הוא הסכים, וכך נוצר הקשר עם מרכז אלה. מישל, היום בן 81, המשיך לעבוד גם בארץ כמעריך יהלומים עד לפני חמש שנים, למד שלל שפות זרות ואף ניסה להשלים לימודים אקדמיים, שנמנעו ממנו בצעירותו, רגע לפני שפרצה הקורונה ושיבשה לו את התוכניות. את סיפורו הוא הנציח בספר שכתב עבור נכדיו, איתם יש לו קשר חם וקרוב. "בקיץ אסע לפלורידה כדי לראות את הנכדה שלי מקבלת תואר בביולוגיה", הוא אומר, מתרגש מכך שהיא מגשימה את החלום שהוא עצמו לא הצליח להגשים.
