חדשות, חידושים ועידכונים בניוזלטר של אלה

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו? מלאו פרטים

לא ספאם. ניוזלטר - הירשמו!

תודה רבה
הבקשה לא הגיעה... משהו לא תקין

"לבי נכסף לקץ השתיקה"

ניצולי שואה

"לאדם יש צורך לדבר", כותבת ניצולת השואה דליה שוולב שרף, ומספרת על הכאב והסכנה שבשתיקה

עמותת מרכז אלה מעניקה טיפול נפשי לניצולי וניצולות שואה מאז יום הקמתה, אך ישנם ניצולים שמתקשים לדבר על קורותיהם באותה תקופה נוראה ונושאים עד יום מותם את כאב השתיקה. מירב שם טוב הירש, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית במרכז אלה, מספרת: "דליה שוולב שרף חיפשה לפני כ-7 שנים טיפול עבור בעלה, צבי, ניצול שואה, במחשבה שיפתח את סגור ליבו ויפסיק את שתיקתו. דרך מודעה בעיתון היא הגיעה למרכז אלה, וכך הגעתי אני אל צבי ודליה.

"לאחר מותו של צבי, המשכתי לטפל בדליה. לאחרונה הגיע לידינו חומר מארכיון קיבוץ חולדה ובתוכו המאמר הנפלא שכתבה דליה בשנת 2007 על השואה ועל השתיקה של בעלה ז"ל. כחלק מתהליך הטיפול הצעתי לדליה לפרסם את המאמר, ודליה הרגישה שהדבר נכון 'כי אולי עוד אנשים שעברו את השואה, וגם שלא עברו את השואה, מרגישים כך'. שאלתי את דליה מה היא רוצה לומר על הטיפול, ודליה ענתה: 'אני מרגישה שבטיפול את נפתחת ללב שלי, מה שגורם לי לתחושת קשר וביטחון'. אשריי".

השתיקה | דליה שוולב שרף

השתיקה הייתה השפה של ניצולי השואה.

בשתיקה יש סכנה, כי היא חונקת את עצמה.

הזוועות – הודחקו. הניצולים לא רצו ולא יכלו לדבר.

לאחר המלחמה הייתה סביבה הירואית – צריך היה לשכוח, אך זו הייתה טעות.

לאדם יש צורך לדבר, השתיקה כואבת ומעליבה.

ניצול שואה אמר: "אנחנו מוכרחים, אפילו בייאוש, לצאת מהשתיקה. אם אפשר היה למשוך את המילים מהשתיקה – היה טוב". כן, הלוואי ונזכה למילים היוצאות מהשתיקה. רק הודות לאהבת צבי ואהבתי העזה אליו, הצלחנו ביחד להתגבר על הכול ולהקים משפחה עם ארבעה ילדים מקסימים ואוהבים.

אני התייתמתי מאם בגיל תשע, ובאותו הזמן אבי עסק בהצלחת יהודים באירופה מהשואה. צבי עבר את המלחמה בטרנסניסטריה, סבל מפחד, רעב, מחלות, נדודים וקור. אביו נהרג מול עיניו כשהחליק ליד רכבת במחנה פליטים, כדי לנסוע לישראל.

היתמות איחדה את צבי ואותי. חיכיתי בכיליון עיניים למכונה הקוראת מחשבות כדי שחיינו יהיו יותר קלים ונבין יותר אחד את השני.

השתיקה של צבי הייתה כה עמוקה וכואבת, שלא יכול היה להגיד: כואב לי. יומיים סבל מהתקף לב בבית ולא מסוגל היה להגיד: כואב לי. עד מותו לא היה מסוגל להגיד: עצוב לי, אני שמח, אני אוהב, אני שונא, רע לי, טוב לי. מעולם, מיום שהכרתי אותו, לא הזיל דמעה, לא דמעות של כאב ולא דמעות של עצב.

נקווה שמתוך ים עמוק של שתיקה וייאוש יבצבץ שחר של דיבור ותקווה.

לבי נכסף לקץ השתיקה.

דליה שוולב שרף, בקרוב בת 90, אשת ניצול השואה צבי הנס שרף.

מאת
עדי רשף
מנהלת תוכן
תודה רבה לך!
אופס... משהו השתבש בשליחת התגובה. נסו שוב מאוחר יותר
חזרה