לפני זמן קצר ערך בית יולס ערב זיכרוןליהודית מילול, שהלכה לעולמה בשנה שעברה. אין תפקיד אותו יהודית לא מילאה בקהילהההולנדית: פעילה ביד דוידס (הקרן לטובת קשישים יוצאי הולנד), יו"ר ה-SCMI (Stichting Collectieve Marorgelden Israel- העמותה לכספי "מרור" קולקטיבייםבישראל), במועצת הלקוחות (cliëntenraad –הגוף המטפל בתלונות ובעיות של מקבלי ה- WUV), חברת הנהלת בית יולס, 25 שנה, שערכהסדנאות לעובדי ודיירי בית יולס. מחוץ לקהילה ההולנדית כיהנה יהודית כיועצת חינוכיתבכירה וכמנהלת בבתי ספר לחינוך מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים.
"נראה שהתרומה החברתית של יהודית למען הזולת קשורה ליכולת ההתעלות העצמית של האדם, שהיא היכולת להושיט יד אל מישהו או משהו אחר זולתו, מעבר לעצמי", אומר בעלה, גדעון, "זו תכונה שיהודית סיגלה וטיפחה לעצמה בעקבות השנים בהן שהתה במחבוא אצל משפחה נוצרית ברוטרדם, אשר טיפלה בה במסירות ובאהבה רבה, למרות הסיכון הרב לעצמם ולמשפחתם. מהעזרה שמשפחה יקרה זו הושיטה לה, ללא קבלת תמורה. מכאן שאבה יהודית את השראתה לכוח הרצון והיכולת לעשייה למען האחר, גם ללא תמורה".
יהודית חיה עם בעלה גדעון מילול כמעט שישים שנה. הם נפגשו ב-1964 בזכות חברים משותפים, ומאז לא עזבו זה את זו. לא רק שהם בנו יחד משפחה, הם גם חלקו את הפעילות המקצועית שלהם. שניהם השתמשו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר בעבודתם הטיפולית, השמה דגש על קשרים חברתיים. שניהם הוסיפו והתמחו גם בתורתו של ויקטור פרנקל, מייסד הלוגותרפיה, ויחד הפיצו לוגותרפיה בישראל במסגרות שונות, גם אקדמיות. יחד הם לימדו במסגרת מכון אדלר הדרכת הורים והגיל השלישי, והקימו ב -1996 את מכון 'עוצמות' ומרכז ויקטור פרנקל ללוגותרפיה בישראל, בו הכשירו תלמידים באישור אקדמי בינ"ל לרמת דיפלומט בלוגותרפיה. הם גם ייסדו יחד את העמותה ללוגותרפיה בישראל וכן אירגנו והובילו את הקונגרס הבינלאומי הראשון ללוגותרפיה בישראל ב- 2015.
כשאתם ביחד כל כך הרבה שנים והחיים שלכם כל כך שלובים זה בזה, איך ממשיכים לבד?
גדעון: ,,זה מאוד קשה. באמת הייתה לנו מערכת יחסים מושלמת. תמיד הרגשתי שזכיתי לחלוק את חיי עם יהודית, שותפתי לחיים, הרעיה והאדם. יהודית ואני למדנו ולימדנו ביחד ועד שהיא עברה לחיי הנצח עבדנו ביחד והיינו בהתייעצות מתמדת זה עם זו וההיפך. כשהיא נתנה הרצאה, עברתי על הטקסט שלה והכנתי את המצגת ולהיפך. כך היה גם כשיהודית עזרה לי בעצה ובמחשבה במהלך כתיבת הספר, אותו אני כותב עכשיו, שבו אני מנסה לרכז מחומרי הלימוד וההרצאות שיצרנו והשתמשנו בהם יחד במהלך 30 השנים האחרונות.
"כשיהודית עזבה אותנו תוך זמן קצר, חשבתי שהשמיים נפלו עליי. הרגשתי שנפער חלל ותחושת האין היתה כבדה. במשך שנים לימדנו את הפסיכולוגיה-הפילוסופית של ויקטור פרנקל, שאומרת, בין השאר, שלכל אחד יש תפקיד בחיים ושישנה משמעות בכל מצב בחיים, שאותה צריך למצוא. אמנם, בכל שלב בחיים התפקיד והמשמעות שונים, אבל הם קיימים שם בעשייה, בחוויה ובעמדה בה אנו בוחרים לנקוט. ברוח פרנקל וברוח יהודית, בחרתי לומר כן לחיים ולהמשיך, למרות הכל. להמשיך ולנסות לממש את התוכניות לפעילויות השונות שהיו לנו בסל המחשבות.
,,פרנקל מדבר על 'אופטימיות טרגית'. זו אופטימיות המופעלת מתוך מצב טראגי, הבאה להפוך את המצב הטראגי, שבו מתקיימים מוות, סבל וכאב, למצב שיש בו עוד תקוה. מצב שבו האדם מחליט לקחת את גורלו בידיו ולומר כן לחיים באמצעות אמונה, תקוה ואהבה, שהיא "תמצית החיים", כדברי פראנקל. הכוונה היא שגם במהלך הטרגדיות הבלתי נמנעות בחיים, האדם ממשיך לחפש משמעות. לחפש ולמצוא את ה'למה'. שכן על-פי ניטשה, מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'.
,,חוקרים מצאו שאנשים יכולים ללמוד ולצמוח מחוויות קשות בדרכים שונות. לא האירוע עצמו מוביל לצמיחה, אלא הדרך שבה אתה מתמודד איתו. מה שלא יקרה, אתה צריך לעשות מזה משהו, לקחת אחריות על החיים שלך ולקחת שליטה בעצמך. דהיינו, אתה יכול להפוך מקורבן החיים לקברניט החיים שלך.
כאן, אולי, המקום לזכור את דברי פראנקל: 'האדם נושע על-ידי אהבה ובאהבה'. אהבה לזולת היא משימה חשובה נוספת. אני חושב שחשוב לחזור למצב שבו אני פחות מתעסק בעצמי ויכול להגיע אל האדם האחר ותמיד לפי העיקרון: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".
